<h1>ספר האסופות סימן קי"ב</h1>
<h2>דף קיא:</h2>
על אודות הסכין של השרות שחתכו בו הסם לצורך מרת צפורה כשהיתה בין מות לחיים, ומתוך טרדא לא שמו לב ונתנו הסם בפך קטן, וחיממו בו מים לרפואה עם הסם, ושוב חזרו ונתנו מן אותו כלי לכלי אחר, ושאלו את פיך בפני, אמר רבי' שב"ט לחמיו רבי' אליעזר, ולא אמרת דבר, והתרתי אני אותו, יפה התרתי כי נותן טעם בר נותן טעם הוא ומותר. דאתמר דגים שעלו בקערה וכו' והלכתא כשמואל דאמר מותר, ועוד, פסק חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, הכא נמי הסם קבל טעם מן הסכין, דאגב (חורפיה) [דוחקא] דסכינא, בלוע הוא האיסור בסם כדאמרו בעלמא אגב דוחקא דסכינא בלעה ובאותו הסכין לא היה אלא טעם איסור ולא ממש כבלועין בסם, שחזר הסם ונתן טעם בפך, נותן טעם בר נותן טעם הוה ומותר. וכל שכן שאר הכלים שהן מותרין, ואפילו אם היה הסם בפך, והוא היה של איסור, והיה בו היתר ששים מותר, רק שהיה שלא במינו ושאל רבינו שב"ט את פי חמיו, והשיב על אשר אמרת לי משמואל, דתבלין במשהו ואמר לו, לא היו דברים מעולם, ואי אמרי ליה הכי אמרי ליה, דדברים העשויין לתת לתוך הקדירה לטעמא כגון פלפלין או כמון אם היו של איסור ונתנו לתוך הקדירה, אם יש בו כדי לתת טעם בתבשיל, אעפ"י שיש בתבשיל יותר בששים, כיון שאין בו אחד במאה ונותן טעם בתבשיל אסור, דטעם לא בטיל כדאמרי' בפרק קמא דחולין [ו' ע"א] שאני שאור ותבלין דלטעמי עבידי וטעם לא בטיל, ותניא משרת ליתן טעם כעיקר במסכת נזיר פרק ג' מינין [ל"ז ע"א] ובפסחים פרק אלו עוברין [מ"ד ע"א], דהוי כמו שהדמאי בעין וקאכל ליה, ולא הוי תערובת דמאי אלא דמאי ממש ואלו דברים שאינן עשויין לתת לתוך הקדירה, אלא שאוכלין אותו לרפואה כגון זה הסם, אינו אוסר אלא בששים כשאר איסורים שבתורה, ואפילו דברים העשויין לתת לתוך הקדירה לטעמא, לא אסור אם לא יתנו טעמא בתבשיל, דתנן [ערלה פ"ב מי"א] שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא, וחכמים אומרים בין שנפל איסור תחלה בין שנפל בסוף, אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ, עד כאן לא פליגו אלא בשאין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ ונפלו לעיסה אם יצטרפו אם לאו, אבל אם נפל שאור בתוך העיסה, ואין בו כדי לחמץ, אפילו ר' אליעזר מודה דאינו אוסר הכא נמי כל זמן שלא נתן טעם בתבשיל אינו אוסר.
